הייתה בעצם אחרי שנה שגרתי כאן, ולעת עתה זו הייתה הפעם הראשונה וגם האחרונה. כי הו, סיור כזה עוד לא היה לי, והמקום הזה הותיר עלי רושם כל כך גדול שעד עכשיו הוא לא נמחה. אז מה היה לי שם, אתם בטח שואלים, הלובר זה מקום מפורסם ומושך, מגדול ועד קטן, מחוקרי אמנות והיסטוריה ידועים ועד עש הנייר הקטן והתמים, ואיך יכול להיות שאני, שגרה בפריז, לא רוצה לבקר שם שוב ושוב ושוב ולחקור את גן עדן האמנות הנפלא הזה?
אז מעשה שהיה כך היה. ידידי בני (שם לא בדוי, תמיד חלם להיות כוכב סיפורים מומחזים) הגיע לבקרני בעיר האורות. הוא היה ישן על הספה האפורה הנפתחת בסלון ואני הייתי ישנה בעליית הגג הקטנה שבה היה חדרי (לא סתם שמי בהגיה הצרפתית הוא אנה..), זה היה בערבים, אבל בבקרים הייתה לנו שגרת בוקר נעימה של לשתות קפה ולשוטט בעיר הקרה (זה היה ינואר) המוארת בשמש שקרנית. מכאן לשם, אחרי כמה ימים של שיטוטים מהנים בני הציע לי הצעה שלא יכלתי לסרב אליה, הצעה שהייתה הדבר שרציתי כל כך אבל גם נמנעתי מסיבות עלומות ונפלאות ממני. בני אמר לי כך – ״בשיטוטינו לאחרונה ראיתי מבנה עצום עצום עצום שנמשך לאורך כמעט רחוב שלם, וכל פעם שעברנו שם ליד, ליד הבניין היפהפה הארוך והגבוה הזה, כששאלתי אותך משהו עליו, כל פעם הסטת את הנושא ואמרת לי ״היי בני, תראה שחף!״, ״וכשניסיתי שוב להפנות את תשומת ליבך ליצירות אומנות יפהפיות הניבטות מחלונות הבניין, אמרת לי בקול מתקתק,״ כך אמר בני ביושבנו בבית הקפה באותו בוקר קר, ״אמרת לי, בני! אתה יודע שעדיין לא אכלנו את הקרפ הכי טעים בעיר! אנחנו חייבים ללכת לשם הערב, וכך כל פעם, מנעת ממני לדבר על המקום המוזר והנורא בגודלו ועוצמתו, כי שנינו יודעים שהדרך הכי טובה להסיח דעתי היא לדבר איתי על קרפים…״
״אבל חנה,״ כך אמר לי בני, ״בלילה… אחרי שהסתגרת לך בעליית הגג… פתחתי את המפה… וגיליתי… גיליתי מהו המקום הזה… ויותר מזה״ אמר בני וחייך חיוך מרוצה של מישהו ששתה שוקו, ״הזמנתי לנו כרטיסים. כרטיסים ללובר!״
אני שתקתי. מה יכלתי להגיד לידידי הנחוש לבקר באבן השואבת שמכל פינה בעיר אפשר להבחין בה, ויותר מזה, שמכל העולם הגיעו מיצגים לבקר בה, אפילו משכנתנו הותיקה מצרים.
אוקי, אמרתי, בסדר בני. אתה תוביל, ונלך לנו לבקר אצל הפרעונים, היוונים, המסופטמים, הסינים, ההודים, המוסלמים, המלכים והמכתבים, ״ואצל מי לא?!״ אמר בני. ״זו בדיוק הסיבה למה אנחנו חייבים ללכת. שמעתי שיש שם פסלים של ונוס שעוד לא ראיתי בעיר״
אז פריט מידע קטן והכרחי, בני וגם אני גדלנו בחברה בה בני אדם ואף בני משפחה אינם מראים זה לזה את גופם, ואף לא תורמים את גופם למדע. ההזדמנויות שלנו לראות בילדותינו ונערותינו גופים של בני אדם כהוויתם, ככתוב זכר ונקבה ברא אותם, ככתוב צלם אלוהים ברא אותם, (ואלו הגרסאות הצנועות אבל יש לי מקורות יותר עסיסיים שכל השומע אותם בתלמוד תורה תסמיקנה פניו ואוזניו) – הייתה מוגבלת וכרוכה בשימוש במתודות אסורות. כך שלא ממש יכולנו לדעת במה מדובר, ועבור שנינו, בלגור ולבקר בפריז, שהיא עיר שבה רבים מפסליה עירום ועריה, יש הרבה חן של גילוי אנטומי ומעבר לזה תפיסה שגויה ומתמשכת של גוף אבן שאינו מזדקן לעולם.
אז אחרי שלא חיכינו בתור האנסופי והנחשי שבכניסה לפירמידות – והנה הטיפ שלכם איך לדלג על התור – נכנסנו דרך הכניסה של הקרוסל (יש את שער הניצחון של הקרוסל – הנה תמונה שלו) ומשמאלו אם אתם עם הגב ללובר יש כניסה תת קרקעית נוספת ללובר!
נכנסנו ללובר, לגן העדן של האמנות. ועכשיו אולי תבינו למה נמנעתי לבוא ולמה אני סוג של נמנעת לחזור, כי הלובר הוא גם גן העדן של האמנות האבודה. עכשיו, אין לי בעיה למות ולהשאר כל תקופת הנצח שלי בלובר ואין לי בעיה גם להיות ניזונה בתקופה הזו מתוצרי הכבד של העש נייר התמים, אבל כשבאים לביקור, תחום בכמה שעות או בכמה ימים, החוויה היא חוויה מאוד מאוד חזקה של מנת יתר (לא שחוויתי אבל ההומלס ליד הבית סיפר לי ;))
בכל אופן, התחלנו טוב! מאוד נהנינו מהפסלים המדהימים והמדויקים לפרטי פרטים ברחבת הכניסה, ומשם המשכנו לבקר וראינו אוצרות ודברי חמודות אינסופיים מהתקופות השונות, וראינו ציורים בגדלים שונים ומשונים עם סצנות רבות ומרתקות, וטיפסנו במדרגות קרות ומצופות שטיח וקראנו את חוקי חמורבי! כלומר, את התרגום 😉 וראינו חפצים גנובים וחפצים מאושרים וחפצים חסרי זהות וחפצים חסרי פנים בקיצור המון המון חפצים והמון השראה. כמה השראה.
אתם יודעים שסיור בלובר, שבו עוברים את כל המיצגים, בכל המפלסים, בכל הבניינים, זה אמור לקחת 200 ימים של צפייה רציפה (אם משתהים 30! שניות מול כל מיצג), אז תחשבו על חישוב של רגעי היצירה של האמן (דקות, ימים עד שנים) ותוסיפו לזה את ההשראה והרגש שאנחנו מקבלים ממפגש עם תוכן ויזואלי שלרוב הוא רגשי, ובמיוחד שעשרות אלפי הפריטים (615,000 נכון לזמן כתיבת הסיפור, שרק 35,000 מוצגים באופן קבוע), ואפשר בזמן הזה שבו אנחנו מתמסרים לעבר ולאמנות ״לבזבז״ חיים שלמים ועוד קצת. אז אחרי כמה שעות שבני ואני מטיילים, ואחרי שהעלנו את מצב הרוח המתנודד עם גלי האמוציות האומנותיות באמצעות שוקו של אנג׳ליקה (גם לא ממליצה, מקום מצחיק שהתיישן באופן לא מחמיא), התחלתי להרגיש את זה עולה לי. עולה לי ולא יורד לי,
חווית הרעלת האמנות הראשונה בחיי. יש שיאמרו שזו אני הרגישה ויש שיאמרו שזה המקום. בכל אופן, גם הרעלת אמנות זו חוויה שצריך לחוות בחיים, חוויה מסחררת של חוסר יכולת להתבונן בצבעים, חוויה של טשטוש ראיה מתמשך (שאותו יוכלו לתאר גם מרכיבי המשקפיים בינינו) חוויה של גלים של אסוציאציות וערבוב מוטיבים מבחיל. ואני עדיין ממליצה לא לפספס את החוויה כדי לדעת להבחין בין טוב לרע בין טו מאצ לקלאסי וסטנדרטי.
ועל אף הסיפור המרגש ובני שהחליט להישאר לגור מול המונה ליזה בקרבה, על אף הזיכרון הקשה של הביקור הראשון שלי בלובר, עדיין השבת הזו כשלאמור דה מה וי ואני ישבנו על הספה, זרקתי בנונשלנט אם הוא רוצה שנלך באיזו שבת אחר״צ ללובר, ללכת לאיבוד בפרדסים של גן עדן. הוא אמר כן אז אולי יהיה פוסט המשך.
ולכם, המטיילים היקרים שרק רוצים לחוות הרעלת אומנות, הנה הטיפים שלי אליכם ואני יותר טובה מ-chatGPT 😉
קודם כל – תתכננו את הביקור.. במיוחד אם אתם רוצים להיות אנשי שם ותרבות. תוכלו להגיע אל המיצגים שמעניינים אותכם בלי להקלע לפינות היסטוריות חשוכות יותר או פחות .
דבר שני – תקנו כרטיסים מראש! תחסכו זמן המתנה יקר, ועצבים ישראליים על האנטישמיות האירופאיות שמעמידה יהודים בתור.
שלישי – אם אתם רוצים סיור מודרך בעברית (יש אוזניות שתומכות אנגלית), בתוך המוזיאון עצמו וברוב המוזיאונים המדריך צריך להיות מוסמך לעשות סיורים במוזיאון, מקווה בהמשך לשתף איתכם רשימה של מדריכים דוברי עברית.
רביעי – הכינו סנדוויצ׳ים ונישנושים, זה עשוי להיות ארוך ומבלבל.
חמישי ויכולו השמיים – עקבו אחרי באינסטה לסיורי היום-יום. אולי אמורי ואני נלך בקרוב ונוכל לשתף בממצאים חדשים, ואולי אפילו נכין הצעה לסיור עצמאי בלובר. אפשר להזמין סיור איתי, תוכלו גם להצטרף לקבוצה לטיפים יומיומיים מפריז. לקרוא עוד דברים שכתבתי, תוכלו גם לקבל עדכונים על סיפורים נוספים בדף הפייסבוק של LookThinkLove ויש גם קבוצת פייסבוק שתוכלו לשתף חוויות, המלצות, דעות והכל מנסיונכם האישי.
stay tuned ומוזמנים לשמוע מה לי היה היום באוזניות:
